הוריה של יהודית סיני (לבית גולדבלום) הגיעו לארץ ישראל מפולין ב-1939. הם עלו באופן חוקי, בזכות כספים שהשקיע כאן אביה לפני מלחמת העולם השנייה. יהודית, שהיתה אז בת 14, נותרה בפולין, ממתינה לסרטיפיקט. הוריה השאירו אותה עם אחותה הגדולה סאניה ועם בעלה של אחותה, יחיאל די-נור (פיינר), שנודע לימים בשם העט ק.צטניק. ספרו הראשון, סלמנדרה, מגולל את סיפור אהבתם.

בפברואר 1943, במסגרת הסכם חילופי נתינים בין גרמניה לאנגליה, היתה יהודית אחת מ-11 ילדים יהודים בעלי נתינות בריטית (מתוקף היותה בת של הורים שחיו במנדט הבריטי) שקיבלו אישור לצאת מפולין. כעבור פחות מחצי שנה חוסל גטו סוסנוביץ, בעיר הולדתה, וכל חבריה ובני משפחתה נשלחו לאושוויץ.

"היא לא רצתה להשאיר מאחור את חבריה בתנועת הנוער הציוני, אבל החברים שכנעו אותה שחובתה לצאת ולספר לעולם על התופת", סיפרה בתה, העיתונאית רותי סיני. בספרה "רעים בסער" מתארת פרדקה מזיא את מעמד הפרידה מיהודית. "התאספו כמה עשרות אנשים. הוגפו החלונות, משמרות הועמדו בקרבת הבית ואנשים נכנסו אחד אחד..." כתבה. "היא היתה צעירה כבת 16 אך מפותחת ורצינית. תלינו בה תקוות רבות".

יוזק קוז'וך, מנהיג התנועה, שלימים נהרג בניסיון לפרוץ מתוך הגטו, אמר ליהודית: "ספרי להם על חיינו ומאבקנו, שלא נכנענו, שנשתדל למות כיהודים גאים... ספרי להם על הגירושים, על האנשים ההרוגים, החנוקים, על ילדים שנרצחו בדם קר, על חולים שהוצאו ממיטותיהם, על הקרונות הדחוסים בני אדם. את יודעת מה שידוע לנו כאן. קצב ההשמדה יהיה מהיר וטוטאלי. אך מסרי ליישוב את צוואתנו, שקצב בניין הארץ יהיה מהיר יותר מקצב השמדתנו. ואם קורבננו יתרום לבנה אחת לבניין המולדת, יהיה זה שכרנו".

אביה, שאותו לא ראתה חמש שנים, חיכה בבת גלים לבת שחשב שלא יראה עוד. "אבל במקום לנסוע אתו לאמה ואחיה שחיכו בתל אביב, היא התעקשה שקודם כל עליה להעלות על הכתב את אשר נמסר לה בעל פה. במשך יום ולילה דלתה מזיכרונה את המידע והמסרים שהופקדו בידיה וכתבה דין וחשבון, בפולנית. לאחר מכן תוחקרה במשך ארבעה ימים על ידי נציגי הסוכנות היהודית", סיפרה רותי סיני.

באחד הימים לקחו אותה לדוד בן גוריון, שהגיע לחיפה לפגוש את הקבוצה שבאה מפולין. "בין הבאים יש נערה צעירה, חברת החלוץ בסוסנוביץ...", כתב בן גוריון לאחר מכן במכתב לחברה. "שלשום נסעתי לחיפה לראותה ובמשך שלוש שעות שמעתי סיפור זוועות ותלאות, ששום דנטה או פו לא היה מסוגל להעלות בדמיונו. ואתה חש עצמך חסר אונים לגמרי, ואפילו אינך יכול לצאת מדעתך – השמש זורחת בכל גבורתה, וגם אתה חייב להמשיך בעבודתך הרגילה". יהודית זכרה שבן גוריון בכה. "בסוף שאל אותי: אם ישלחו כמה בחורים מארץ ישראל, האם זה יעזור. עניתי לו בהתלהבות: יעזור הרבה", סיפרה.

"זו האופטימיות שליוותה אותה עד יומה האחרון – דרך התייתמותה מאמה, שלוש שנים בלבד אחרי שהתאחדה עמה בארץ, דרך לחימתה בגוש עציון כצלפית במלחמת השחרור ופציעתה בקרב שיירת נבי דניאל, דרך שירותה כאחת הקצינות הראשונות בצה"ל”, אמרה רותי סיני. לאחר שהשתחררה שירתה במילואים כמג"דית של חיילות. את לימודיה האקדמיים הקדישה לשלושה תארים בתחום המיקרוביולוגיה והביוכימיה – שניים באוניברסיטה העברית והדוקטורט בלונדון.

בעלה, דב סיני, היה שליח של המוסד ולאחר מכן דובר צה"ל וקונסול כללי בדרום אפריקה וקנדה. היא ליוותה אותו בכל השליחויות בחו"ל, ועם שובה ארצה היתה לחוקרת במכון הביולוגי בנס ציונה.

ב-1989 קיבלה את פרס רפאל על מפעל חיים. "היא מעולם לא דיברה על עבודתה הביטחונית אבל נהגה לומר בכל הזדמנות, קטנה כגדולה, אישית ומקצועית, שהעולם שייך למעזים", סיפרה רותי סיני.

אחד הקולגות שלה לשעבר סיפר שכאשר פיתחה תרכיב מסוים והיה צריך לבדוק אם אפשר לנסותו בבני אדם, הזריקה אותו תחילה לעצמה. "היא היתה אשת אשכולות שפרצה דרך בכל תחום בו הייתה מעורבת. פרי מחקרה החלוצי משמש אותנו גם כיום והיווה בסיס איתן לפיתוחים החדשניים", כתבה עליה חוקרת במכון. במקביל עסקה בחקר הסרטן והתקדמה לדרגת פרופסור בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב זיכו אותה בתואר פרופסור.

היא הותירה שתי בנות – ד"ר תמרה סיני, פסיכיאטרית, והעיתונאית רותי סיני, ושלוש נכדות.